תקציר

כפר בירעם, הוא כפר ערבי נוצרי בגליל העליון. כוחות הצבא הישראלי נכנסו לכפר בסוף אוקטובר 1948. לקראת אמצע נובמבר 1948 נתבקשו תושביו לפנותו למשך שבועיים ימים, ומאז הם עדיין עקורים במולדתם. אדמות הכפר הופקעו ע"י המדינה, ובתיו נהרסו ע"י הצבא בשנת 1953, עד עצם רגע זה עומדות רשויות המדינה בסירובן לאפשר חזרת העקורים לכפרם ולאדמותיהם.

מבוא

כפר בירעם. כפר קטן בצפון הגליל העליון המרכזי, במרחק של כ- 4 ק"מ מגבול ישראל לבנון. רוב תושביו הנוצרים ערבים, עסקו בחקלאות, והתקיימו מתבואת ופרי אדמתם, הם חיו בשלום וביחסי שכנות טובה במשך 400 מאות שנות השלטון העותומני, ולאורך 29 שנים של המנדט הבריטי על הארץ.

כשהכוחות הישראלים (צה"ל) נכנסו לכפר בירעם ב 29-10-1948, החליטו תושביו להישאר בבתיהם ובאדמותיהם, ולהמשיך את שיגרת חייהם.

לאחר שבוע ימים (ב 7/11/1948) מכניסת כוחות צה"ל, הגיעו לכפר שני פקידים ממשרד המיעוטים בצפת, וערכו מפקד אוכלוסין לבני הכפר, כל בני הכפר אשר היו באותו יום בכפר, נרשמו כאזרחי המדינה החדשה.

כעבור 3 שבועות מכניסת כוחות צה"ל לכפר (לאחר כשבועיים מיום עריכת מפקד האוכלוסין אשר נערך ב 7/11/1948), נצטוו התושבים בידיעת ובנוכחות שר המיעוטים דאז, לעזוב את כפרם לפרק זמן קצר, כאשר הגורם הממשלתי ערב לחזרתם אליו לאחר שבועיים ימים, וכך עזבו התושבים את כפרם ועברו לכפר גוש חלב הקרוב.

על אף ההבטחות הנשנות של הממשלה ושל גורמים רשמיים רבים במדינת ישראל, כולל ראש הממשלה הראשון, ושר המיעוטים המשטרה, והיועץ לענייני העדות הנוצריות, לא זכו עקורי בירעם לחזור לכפרם. ככל שהימים והחודשים נקפו התברר שהממשלה הישראלית איננה מתכוונת להרשות לבני בירעם לחזור לכפרם, ושההבטחות שניתנו ע"י נציגי המדינה לא קוימו.

כאזרחי המדינה, הגישו עקורי בירעם עתירה לבג"ץ בשנת 1951 ובקשו סעד משפטי כדי לחזור לכפרם ולאדמותיהם. תשובת המדינה הייתה שהאזור בו נמצא כפר בירעם, הינו "אזור צבאי סגור". הממשלה אפילו פרסמה צוו רטרואקטיבי אשר אמור לתת תוקף חוקי למעשה הבלתי חוקי- הכרזת האזור כאזור צבאי סגור - , כך שבחודש נובמבר 1951 הוציא המושל הצבאי צווי פינוי לבני כפר בירעם, לפנות את "האזור הצבאי הסגור" (כפר בירעם), {כידוע נעקרו בני בירעם מביתם וכפרם ב 20/11/1948 בצל הבטחה והתחייבות רשמית שיוכלו לחזור לכפרם ובתיהם אחרי שבועיים}.

החלטת בג"ץ נתקבלה ב 18/1/1952 ובה "זקוקים המבקשים, בכדי לשוב לכפר, לרישיון מיוחד .....". רישיון כזה מעולם לא ניתן לבני בירעם לשוב לביתם, כפרם ואדמתם.

באוגוסט 1953 הפקיעה הממשלה את אדמות כפר בירעם, והעבירה חלק מהם לידי ההתיישבות החדשה באזור.

חודש לאחר מכן (ב 16-17 בספטמבר 1953) פוצץ הצבא את בתי הכפר לעיני בני בירעם, כשהם צופים בנעשה מנקודה גבוהה בכפר גוש חלב השכן, ממנה אפשר לראות את כפר בירעם, נקודה שזכתה לאחר מכן לכינוי "מקום הבכא" "הכותל של בני בירעם".

בני בירעם היו ועודם מקווים ומחכים לקיום ההבטחה אשר ניתנה להם לפני יותר מששים שנה. לאורך כל השנים, לא חדלו העקורים להיאבק למען חזרתם. כל ממשלות ישראל דנו בבקשתם, ואף מוסד ממשלתי או רשמי במדינה לא התכחשה לזכותם של העקורים בכפרם ובבתיהם ובאדמותיהם, מצד שני לא היה האומץ לאף אחת ממשלות ישראל, לקבל החלטה בעד חזרת העקורים, אשר עודם מחכים לחזור עד עצם יום זה.