Kafar Birem

Kafar Birem

كفر برعم כפר ברעם

כפר בירעם אדם אדמה ושורשים ברי-קיימה
ועד עקורי כפר בירעם


פרשת כפר בירעם ועקוריו

"בירעם" כפר ערבי נוצרי השוכן במרחק כ- 4 ק"מ מגבול ישראל – לבנון בגליל העליון.
מספר התושבים:
ב 7/11/1948 היה מספר התושבים בכפר 1050 נפשות, כיום (ב- 2010) מגיע מספרם בארץ לכ- 3000 נפש, המתגוררים בכפר גוש חלב, בחיפה, בעכו, בכפר מכר, בנצרת, בירושלים, בכפר טורעאן ובשפרעם.

mapfromuppergalili

שטח אדמות הכפר:
בתקופת המנדט הבריטי, השתרעו אדמות הכפר על פני 12250 דונם, מתוכם כ- 1200 דונם, אדמות ההקדש ע"ש כנסיית "אל סיידה" בכפר. אדמות הכפר הופקעו בידי ממשלת ישראל ב – 1953 ומשמשות היום יישובים יהודיים שהוקמו מאז: קיבוץ ברעם (היושב על אדמות כפר פארה) ומעבד שטח קטן מאדמות כפר בירעם, קיבוץ סאסא – היושב על אדמות כפר סעסע, ומשופצים עבורו שטחי מרעה נרחבים, ומושב דוב"ב, היושב על אדמות כפר בירעם, ומעבד חלק משטח אדמות הכפר בגודל של כ 2000 דונם, שאר השטח, (כ' 10250 דונם), נעשה לשטחי יער סבוכים ומשמש רשמית: יער טבעי, יער נטוע, ושטחי מרעה לעדרי הבקר של הישובים.
כניסת הצבא לכפר ותחילת מסע הייסורים:
תחילתה של דרך הייסורים של בני כפר בירעם החלה ב- 29/10/1948, כאשר נכנסו כוחות צה"ל לכפר בירעם ללא אף ירייה אחת, מפקד היחידה ציווה על הגברים מבין תושבי הכפר, לפנות לבניין הכנסייה בכפר, ולמסור את הנשק שבידיהם, הוא קיבל מידיהם מס' קטן של כלי נשק – שאינו עולה על מספר אצבעות יד אחת – רובם היו מסוג רובי ציד, ובמקביל מסר בידיהם, אשורים בכתב שאכן קיבל לידיו את הנשקים. לאחר מכן חזרו הגברים לבתיהם ונאמר להם שהם יכולים לחזור לחייהם הרגילים ולעיסוקיהם השגרתיים.

עמנואל שרון, צעיר בתחילת שנות העשרים לחייו, מפקד "הכוח" ש "כבש" כפר בירעם, העיד כי שלושה ימים אחרי שהוא "כבש" את הכפר חזר אליו ומצא את התושבים יושבים בבית קפה וקוראים עיתונים. לאחר שכוחותיו של עמנואל שרון עזבו את הכפר בכוון מלכיה, נכנס לכפר כוח אחר אשר חנה שם והפך את המקום ל"מחנה" ארעי של חייליו.
מפקד אוכלוסין:
ב 7/11/1948, יום ראשון, הגיעו לכפר שני פקידים ממשרד המעוטים בצפת, ופקדו את כל תושבי כפר בירעם אשר נכחו בכפר, ונרשמו כתושבי הישות/המדינה החדשה. רישום זה של המפקד נשמר במשרד המיעוטים בצפת.

צו ההרחקה:

ב 13/11/1948 ביום השבת בתאריך זה, בשעות אחרי הצהרים הופיע בכפר קצין ישראלי (עד עצם היום לא נודעה לנו זהותו ודרגתו), וציווה על תושבי הכפר, אזרחי המדינה החדשה, וללא כל התראה או סיבה ידועה, לפנות את הכפר בתוך 48 שעות, למרחק של 5 ק"מ בכיוון צפון לתוך שטח לבנון, ולא, הם יענשו ע"י הצבא. התושבים הבינו אז את הצו, ואת משמעות האזהרה של הצבא, על אף זאת הם החליטו לצאת למטעי הכרמים ולמערות, למרות תנאי מזג האוויר הקשים, ולמרות הקור והגשם, הם קיוו כי ימצא פתרון לצו אשר קיבלו מהצבא.
הבטחת השר לחזרת התושבים לבתיהם בתום שבועיים:
ב- 20/11/1948 ביקר השר לענייני מיעוטים, ביכור שטרית, יחד עם עוזריו בכפר גוש חלב הסמוך, וניפגש עם נציגות מטעם תושבי בירעם, אשר העלו בפניו את הפרשה ואת הצו של הצבא. השר התייעץ עם עוזריו וביניהם: גד מכנס – מנכ"ל משרדו, אלישע סולץ- המושל הצבאי של הגליל המזרחי וכפרי העמקים, יוסף יעקובסון – ממשרד הביטחון, ועמנואל פרידמן – קצין הקישור, וקבעו כי: נפלה אי הבנה בצו מיום 13/11/1948 – לעזוב את הכפר ל מרחק של 5 ק"מ בתוך שטח לבנון- וכי על התושבים לפנות את כפרם ולעבור דרומה למרחק של 5 ק"מ אל תוך השטח הנמצא בשליטת הכוחות הישראלים" (בניגוד לצו הקודם אשר ניתן ב 13/11/1948), לשבועיים בלבד, משום שהכוחות הישראלים – כפי שנאמר להם – מצפים וחוששים ממתקפה צבאית, מכוון לבנון. השר ציין כי הפינוי נועד להגן עליהם ולשמור על ביטחונם בתקופה זו. השר ומלויו הבטיחו באופן מפורש, שתושבי הכפר יורשו לחזור לכפרם בתום שבועיים ימים, כפי שמסר קצין הקישור עמנואל (מנו) פרידמן לתושבים.

התושבים של כפר בירעם קיבלו, בלית ברירה, את ההחלטה, ומצד שני הסכימו רשויות הצבא להשאיר 10 גברים מתושבי הכפר, לשמור על הבתים והרכוש למשך שבועיים עד חזרת התושבים כפי שהובטח להם.
בינתיים עברו שבועיים וכמותם מאות שבועות, והמושל הצבאי ורשויות הצבא לא קיימו את ההבטחות להחזרת העקורים לכפר.
permitionfromthearmy
גירוש 64 מבני כפר בירעם:

ב- 22/2/1949 גירשו רשויות הצבא 64 גברים ונשים, מבני כפר בירעם אל מחוץ לגבולות המדינה. לגירוש זה קדמה בקשה של בני בירעם אשר "התגוררו" בכפר "גוש חלב" השכן, למפקד תחנת משטרת צפת, לקבל אישור ללכת לכפר בירעם במטרה לבצע עבודות תחזוקה בבתיהם שם, אשר היו עלולים לקרוס בשל הגשמים הרבים שירדו באותו חורף קשה. מפקד משטרת צפת אישר את בקשתם, והם ניגשו לבצע את עבודות התחזוקה, וכעבור מספר ימים עצר הצבא מספר גדול מהם אשר פונו למטה המשטרה בצפת.

למרות כל הנימוקים שהציגו התושבים ואישור מפקד משטרת צפת, החליטו רשויות הצבא לגרש 64 מהם, ואכן הם הוסעו אל עמק יזרעאל, וגורשו לעבר השטח הנמצא בשליטת הצבא הירדני, אל כפר בשם "זבובה" בנפת גנין, ומשם הם הועברו בחסות ארגון הצלב האדום הבינלאומי לשכם, לאחר מכן הם הועברו לרבת עמון, ומשם דרך דמשק אל מעבר הגבול הסורי - לבנוני בנקודה הידועה בשם "אל-מסנע" ומשם לבקעת הלבנון. בין המגורשים הייתה צעירה שחלתה ונפטרה בדרך, ונטמנה בלבנון. רוב המגורשים הצליחו "להסתנן" בחזרה אל מולדתם.
בתוך כך, הגיש ועד העקורים דאז, תלונה למוסדות השונים, ובין השאר לנשיא המדינה. בית הנשיא חקר את הנושא והגיש את מסקנותיו, שאחת הבולטות ביניהן, שהעקורים שגורשו היו "קורבן" של מאבק כוחות בין רשויות השלטון, (האזרחי: משרד המיעוטים והמשטרה, והצבאי: הצבא והמושל הצבאי), בנושא השליטה במיעוט הערבי במדינה.
המדינה מחכירה אדמות ויבולי כפר בירעם:
בחודש יולי 1949 החכירו רשויות הממשלה – על אף התנגדות בני בירעם - את אדמות ויבולי הכפר לחברה יהודית. יש לציין כי אותה חברה העסיקה פועלים ערבים – עובדה אשר מפריכה מהיסוד את הטענה שחזרת העקורים לכפרם ולאדמותיהם מהווה סכנה לביטחון המדינה, מתוקף היותם אזרחים ערבים, ומוכיחה כי ההחלטה לעקור את התושבים מהכפר היא החלטה גזענית מיסודה, אם הערבים היו פועלים באדמות הכפר לטובת חוכר יהודי, אינם מהווים סכנה", אבל הם כן יהוו סכנה ביטחונית אם יהיו הבעלים החוקיים של האדמות.

גירוש "השומרים" בני כפר בירעם:

ב 5/6/1949 גירשה משטרת ישראל את "השומרים" – 10 גברים מבני בירעם אשר הורשו ב 20/11/1948 ע"י הצבא להישאר ולשומר על בתי הכפר והרכוש עד חזרת בני הכפר לכפרם. מעשה זה בישר על מעשה חריף ויותר מסוכן, ישוב קבוצת מתיישבים יהודים, שתקים בבוא היום את קיבוץ ברעם. אותם מתיישבים התגוררו במשך שנתיים בחלק מהבתים הנטושים של בני בירעם אשר התגוררו באותו זמן בבתי הפליטים מגוש חלב.
birem1949
הבטחה והתחייבות: "אין לממשלה כוונה לנשל את תושבי בירעם מקרקעותיהם או לפגוע בפרנסתם":
ב 13/6/1949 אישר ראש הממשלה דאז – דוד בן גוריון – במכתב רשמי ממשרד יועצו לענייני ערבים, יהשוע פלמון, בו נכתב: "אין בכוונת הממשלה לנשל את תושבי ברעם מקרקעותיהם ואמצעי מחייתם ".
שר בממשלה לעקורי בירעם: "נא להתאזר במעט סבלנות":
ב 29/6/1949 נפגשו נציגי העקורים עם השר ביכור שטרית, והעלו שוב את בעייתם, וביקשוהו לקיים את הבטחתו להחזירם לכפרם. השר השיב להם במכתב בזו הלשון " הריני להודיעכם כי העליתי את דרישותיכם ודאגותיכם בפני הגורמים הרלוונטיים, אנא התאזרו במעט סבלנות"
שר בממשלת ישראל: זכותם של בני בירעם לקבל פיצוי עבור היבולים השנתיים אשר אינם יכולים ליהנות מהם":
ביולי 1951, פנו נציגי העקורים לשר הדתות וביקשו לאשר להם שימוש באדמותיהם כדי לפרנס את משפחותיהם, השר השיב כחודש לאחר מכן כי: "לא ניתן לאשר את בקשתכם, אך זכותכם לקבל פיצויים עבור היבולים שלא התאפשר לכם ליהנות מהם. התחייבות והבטחה זו לא קוימה עד עצם היום הזה.
הגשת עתירה לבג"ץ:
כעשרה מבין עקורי בירעם עתרו לבג"ץ ב 30/8/1951 נגד נציגי המדינה והם (תיק 95/51): ראש הממשלה ושר הביטחון, שר החקלאות, הממונה על רכוש הנפקדיםוהמושל הצבאי בגליל המזרחי, בבקשת סעד משפטי להורות לממשלה לאפשר לעקורי בירעם לחזור לבתיהם ולאדמותיהם.

ב 8/10/1951 הוציא בג"ץ צו על תנאי לממשלה לבוא ולנמק תוך 15 יום, מדוע המדינה אינה מאפשרת את חזרתם של העקורים לכפרם ולאדמותיהם, והחזרת הכפר לבעליו. החלטה זו הביכה את הממשלה אשר ביקשה מבית המשפט שוב ושוב אורכות להגיש תשובה לבג"ץ, כמובן בית המשפט נענה לבקשת המדינה – יותר מפעם. הממשלה לא כבדה את בית המשפט ואת הנוהליים שלו, והפעילה לחץ עליו במטרה להשהות את פסיקתו בנושא – מתן זמן לממשלה לפרסם צו סגירת האזור - עד אשר פסק בית המשפט ב 18/1/1952: "על התובעים (עקורי כפר בירעם) בכדי לחזור לכפרם עליהם להצטייד ברישיון מיוחד מהרשות הצבאית כדי לחזור לכפרם. אשור כזה לא הונפק ע"י רשויות הצבא עד עצם היום הזה, בטענה של הסיכון הביטחוני.
הפקעת האדמות:
ב 14/8/1956 הפקיע שר האוצר בהתאם לחוק "רכישת מקרקעין, אישור פעולות פיצויים לשנת 1953" אשר חוקק בכנסת באותה שנה, את אדמות כפר בירעם, בטענה שהאדמות אינן בחזקת ובשימוש בעליהן.
האבסורד בעניין הוא: שר הביטחון בממשלת ישראל, מצד אחד, אוסר על בני כפר בירעם, כניסה לכפרם ולאדמותיהם, מונע מהם לממש את זכותם הטבעית והחוקית כבעלי אותם אדמות, תוך כדי ניצול הטיעון הביטחוני, ומצד שני שר האוצר באותה ממשלה ובאותה מדינה מפרסם צו הפקעה לאותן אדמות בטענה העיקרית שהאדמות אינן בחזקת בעליהן.
הריסת בתי הכפר:
ב 16/9/1953, באמטלה של צורכי הביטחון, ובידיעת בכירים ביותר ברשויות הביטחון ובברכתם, הוציאה ממשלת ישראל לפועל מעשה ברוטאלי מאין כמותו, הריסת הבתים בכפר בירעם. המדינה השתמשה באמצעי הרס השמורים בדרך כלל לאויבים בשדה הקרב, ולא נגד רכושם של אזרחים חפים מפשע. הפציצה את הבתים מהאוויר ומהקרקע, לאחר 5 שנים מקום המדינה!!!! מטרת הממסד הייתה לקטול את התקווה והערגה של העקורים לחזור לבתיהם ולכפרם.. אכן נפגעו אבני הבתים, נפצעו, ונפלו... אבל התקווה עדיין חייה וקיימת.
destroyedbirem
מצב בני בירעם בכפרים המארחים, והמשך הדרישה לחזרה:
בין השנים 1954-1967 סבלו העקורים מרדיפת השלטונות בכל אשר פנו. הם לא הורשו לצאת לעבודה, ומנעו מהם אישורי יציאה בתקופת הממשל הצבאי, משום שהציגו את עצמם כבני כפר בירעם. מטרת רדיפתם הייתה לשבור את רוחם, ולהחליש את דרישתם הצודקת לשוב לכפרם ולאדמת אבותיהם. יחד עם זאת, המשיכו העקורים להעלות את דרישתם הצודקת, הם פנו אל נשיאי המדינה, ראשי ממשלות ושריהן, חברי כנסת מכל קצוות הקשת הפוליטית, כמו כן פנו אל נציגויות זרות בישראל. פרשת עקורי בירעם עלתה לדיון עשרות פעמים במוסדות ממשלתיים ובכנסת, אך ללא הועיל.

במקביל ומאז הריסת בתי הכפר ב 1953 ועד יום זה, הציעו ממשלות ישראל לדורותיהן, עשרות הצעות לפתרון הבעיה, ביניהן יישוב העקורים בכפרים ערביים נטושים, או בכל כפר קיים אחר. כל ההצעות נדחו על ידי העקורים, גם הצעות הפיצוי הכספי נדחו וכן נדחתה הצעת העברה למדינה זרה- ארגנטינה באמריקה הדרומית – הצעת מנדוזה - במסגרת העברת תושבים ערביים לשם.
ביטול הממשל הצבאי שהוטל על האזרחים הערביים בארץ:
בשנת 1966 הכריזה ממשלת ישראל על ביטול הממשל הצבאי שהוטל על אזרחי המדינה הערבים. עיקר הסממנים הגלויים לעין של שלטון זה, הייתה חובת כל אזרח ערבי החפץ לצאת מאזור מגוריו לכל אזור אחר במדינה, לקבל רישיון יציאה מהאזור בו הוא שוהה, ורישיון כניסה לאזור אליו הוא מתכוון לנסוע.

עם סיום השלטון הצבאי הלכה למעשה ב 1968, ראו עקורי בירעם ועקורי כפר איקרת, אשר נעקרו מכפרם בנסיבות דומות לעקירתם של בני כפר בירעם, שהגיע הזמן להעלות מחדש את דרישותיהם לחזור לכפריהם ולאדמותיהם, והחליטו להשמיע את קולם ביתר שאת, היות והשלטון הצבאי הסתיים, וההגבלה אשר כפה הצבא למניעת חזרת העקורים מטעמי "ביטחון המדינה" איבדה את חשיבותה, וכי המצב אשר שרר לאחר מלחמת ששת הימים ב 1967, אינם מאפשרים לממשלת ישראל להמשיך ולנופף בטיעון הביטחוני נגד החזרת העקורים.
ביטול הממשל הצבאי בארץ והמשך החלתו על בירעם ואיקרת:
על אף ביטול צו האזורים הסגורים, ועל אף השינוי שחל ב"מצב הביטחוני" אשר השתמשה בו הממשלה כתירוץ למניעת חזרת העקורים, נותרו שטחי בירעם ואיקרת אזורים סגורים לפי תקנות שעת חירום – 1945, לאחר מכן נאכפה הסגירה לפי חוקי חירום אחרים – אזורי ביטחון 1949 – (סעיף 125). בירעם ואיקרת סגורים עד היום, והם המקומות היחידים בארץ עליהם חלה סגירה זאת.
יש לציין כי מאז אוקטובר 1967 חזרו עקורי בירעם מכל הארץ לקבור את מתיהם בבית הקברות העתיק בבירעם.

בשנת 1968, ועל רקע המשך מאבקם של העקורים לשוב לכפרם, ערך יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים, שמואל טולידנו, ביקור באזור הדרומי של אדמות כפר בירעם ההיסטוריות- קרוב לצומת חירם- ובמהלך הביקור הוא הציע לנציגי העקורים להקים את כפרם "החדש" על אדמות אלו – שהן כאמור חלק מאדמות כפר בירעם-, נציגי העקורים השיבו מיד בחיוב להצעה הנ"ל, ואז חזר בו היועץ מההצעה וביקש ממלוויו לחזור לגוש חלב ולהתדיין עם העקורים על האפשרות להעניק להם מגרשי בנייה באתר פיתוח חדש בכפר גוש חלב.
המשך מאבק העקורים לאחר ביטול הממשל הצבאי:
מיד לאחר ביטול הממשל הצבאי והסרת תקנות החירום, הגבירו העקורים את העלאת דרישתם ההוגנת לחזור לכפרם, אך הממשלה בשלה המשיכה להתנגד לחזרתם.

הלחץ על הממשלה הלך וגבר, ובמקביל גברה פעילות חברי כנסת וסיעות בתוכה, מנהיג האופוזיציה דאז, מנחם בגין, שהכריז בתחילת שנות השבעים מהמאה הקודמת – ב 18/6/1972- כי הוא ומפלגתו – גחל- חירות, לימים "הליכוד" הכוח הפרלמנטרי הגדול בכנסת – תומכים בהחזרת עקורי בירעם לכפרם. גם חבר הכנסת תופיק טובי – המפלגה הקומוניסטית – הגיש ב 12/7/1972 הצעה לסדר היום.
שר הביטחון דאז – משה דיין – ביטל א השימוש בתקנות שעת חירום 1945, לסגירת אזורים בארץ, אבל השאיר את הסגירה לפי תקנות אחרות על כפר בירעם ואיקרת.
"מותו" של תירוץ – הביטחון – "ולידתו" של תירוץ חדש – התקדים:
ב 23/7/1972 החליטה ממשלת ישראל בראשות גולדה מאיר, (החלטה מס' 803) לא להחזיר את העקורים, וזאת בניגוד לדעתם ועמדתם של שרים רבים בממשלה, ובניגוד להמלצות של יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים, שמואל טולידנו.
הטיעון שהועלה הפעם לא היה "הביטחון" אלא "התקדים"- חזרת העקורים עשויה להוות תקדים לאחרים.

אין ספק בכך, שסירובה של הממשלה מוכיח שוב שהחלטתה לא להחזיר את העקורים, היא הודאה מפורשת בזכותם הטבעית לחזור לכפרם.
חידוש המאבק והשביתה:
תגובת עקורי בירעם לא איחרה לבוא, הם זעמו על החלטה זו, הממשלה של היום (1972) חוזרת על אותו פשע אשר עשתה ממשלה קודמת לפני 24 שנים, בימי קום המדינה, ואוסרת על חזרת העקורים למרות שתירוץ "הביטחון" סר בשלב הזה.

ממשלות ישראל לדורותיהן הפכו את "הביטחון" לאמתלה ולכלי לשכנוע את דעת הקהל המקומית והבינלאומית, והעמידו אותו בבסיס של "הקיום הנצחי" אשר הפך למטרה המקדשת את כל האמצעים, לרבות עקירת תושבים מביתם, והריסת כפריהם, והשמדת מורשתם ופירוק המרקם החברתי של אותה קהילייה, אשר העצים במשך מאות שנים את זיקתם לאדמתם ולתרבותם.
העקורים החליטו לעלות לכפר ובאו מכל מקום בארץ בו הם נמצאים, וקראו לשביתת רעב לזמן בלתי מוגבל. חלקם הגיעו בכלי רכב, המעטים שהיו קיימים אז, וחלקם צעדו ברגל, עד שנפגשו בהתרגשות רבה על אדמת הכפר, בין שלדי בתיהם ההרוסים, ליד מבנה בית הספר וליד ובתוך הכנסייה, עפר אדמתם שמש להם מצעים, ושמי בירעם שימשו להם שמיכה, באותן לילות קיץ קרירים, כאשר בתוכם פנימה מבעבעת לבה בוערת של כעס ותסכול.
a8872
השלטונות חששו מהמחאה של העקורים ושל אלפי תומכיהם שהצטרפו אליהם באוגוסט 1972, כוחות גדולים של משטרה ומשמר הגבול הגיעו לכפר, מצוידים במיטב הכלים לדיכוי הפגנות. כוחות המשטרה באו לכפר ב"מטרה" להחזיר את הסדר על כינו, היות והעקורים השובתים רעב בביתם ועל אדמתם, הם בעיני המדינה משיגי גבול אשר פלשו לשטח הפרטי של מנהל מקרקעי ישראל, נציג המדינה!!!!! ומשום שהם – העקורים – "פלשו והתבצרו" בבתי הכפר שהם בבעלות המדינה!!!.

לאחר השלמת ההכנות פתחה המשטרה ב 6/8/1972 בפיקודו של קצין משמר הגבול במתקפה, הם פלשו לכנסייה, תקפו את הכמרים, הנשים, והקשישים, ובעטו בספרי הקודש, ובתוך מבנה סמוך הם תקפו כומר מבוגר. המשטרה עצרה כעשרים צעירים ביניהם גם כומר צעיר, ובכך "החזירה" את הסדר על כנו והשיבה את הרכוש לבעליו – רשות העתיקות ומנהל מקרקעי ישראל!!!!.
התערבותם של ראשי כנסייה, בראשם הבישוף יוסף ריא, ועורכי דין ואנשי תקשורת ואחרים, הביאה בשלב מאוחר יותר לשחרורם של העצורים מבתי המעצר בעכו, בנהריה, ובצפת.

לאור תוקפנות המשטרה החליט הבישוף שלא לפתוח את הכנסיות ביום ראשון ה 13/8/1972 שאחרי האירועים, וכי פעמוני הכנסיות ישמיעו צלילי אבל כאות מחאה, הוא גם קרא לתפילה קבוצתית רבת משתתפים בכנסיות של כפר בירעם וכפר איקרת באותו יום.
b8872
גלי המחאה נמשכו, וביום 23/8/1972 הפגינו אלפים מבין העקורים ותומכיהם בתהלוכה המונית, בראשם עמד הבישוף יוסף ריא, משער שכם בירושלים לכיוון משכן הכנסת ולשכת ראש הממשלה, גולדה מאיר, שסירבה להיפגש עם המפגינים.
jeep
למרות גל המחאה של העקורים, מנהיגיהם ותומכיהם, התעקשה הממשלה בסירובה להיענות לדרישותיהם. העקורים החליטו לפתוח בשביתת רעב מול משכן הכנסת מ 15/7/1973, ובממשלה היה חשש רב שהשביתה תפגע בבריאותו של הבישוף ריא, ותעמיד את ישראל במבוכה מול דעת הקהל העולמית.

שביתת עקורי בירעם בכפרם נמשכה כשנה בין 1972 ועד 1973, אבל העיצומים עטו צורה אחרת כאשר הפכו מעיצומים ציבוריים עם קהל רב, לעיצומים של קבוצות קטנות הבנויות על בסיס משמרות ותורניות, עד שמלחמת יום כיפור קטעה את העצומים.
הכנסייה בכפר בירעם קמה לתחייה:
החל מ 4/11/1972 חזרו העקורים לקיים טקסים דתיים: כלולות, תפילות בחגים, ואירועים דתיים אחרים בכנסיית הכפר אשר הופסקו מאז עקירתם בנובמבר 1948.
kamelwedding
הבטחה תמורת רגיעה:
ב 1974 דרש ראש הממשלה דאז יצחק רבין, מהעקורים להקפיא את מאבקם ואת דרישתם למשך שנה, ובתמורה הוא הבטיח לשקול מחדש את דרישתם, במטרה למצוא פתרון כולל וצודק לבעייתם.
הבטחה להחזיר את העקורים, וועדת שרים המתכחשת להבטחה:
ב 29/7/1977 הצהיר ראש הממשלה מנחם בגין, מנהיג הליכוד והימין, לאמצעי התקשורת שיעשה כמיטב יכולתו להחזיר את עקורי בירעם לכפרם.
הצהרה זו נתקבלה בתדהמה באמצעי התקשורת, היות והיא באה מאיש ימין הידוע בעמדותיו הפוליטיות.

מאוחר יותר הקים ראש הממשלה ועדת שרים ומינה את השר אריאל שרון ליו"ר הועדה, לבחון את הפתרונות האפשריים לבעיית העקורים ולהגיש את המלצותיה לראש הממשלה. הועדה עמדה להמליץ על החזרת העקורים לכפרם. יו"ר הועדה השר שרון ניצל את שהותו של אחד השרים חבר הועדה בחו"ל, שנוטה להסכים להחזרת העקורים, וקיים הצבעה, והגיש את המלצות הוועדה לראש הממשלה. תוצאת דיוני הוועדה מעולם לא פורסמו, והעקורים לא הורשו לחזור לכפרם.
המתיחות בגבול הצפון מאיטה ומעקבת מאבק העקורים:
בין השנים 1978-1985 שרר בגבול הצפון מתח רב, והתקיימה פעילות צבאית בשני צדי הגבול. ישראל יצאה למבצע צבאי "מבצע ליטני", צהל פלש לדרום לבנון, על רקע מתיחות זו דעך מאבק העקורים. מצב זה נמשך גם ב 1982 עם מבצע "שלום הגליל".

מאבק העקורים נמשך מנקודה זו, אך הם לא זכו לשיתוף ולאוזן קשבת בטענה שהמצב הביטחוני הרגיש בצפון אינו מאפשר דיון בסוגיה.
בחירות לוועד פעולה המייצג את העקורים:
לראשונה מאז העקירה, נבחר וועד שייצג את עקורי בירעם, ב 28/2/1987.
הצעות פתרון שלא הבשילו:
בין השנים 1985-1987 נעשו ניסיונות רציניים להחזרת העקורים, אך ניסיונות אלה לא הבשילו. מבין הניסיונות אפשר לציין את יוזמתו של השר עזר ויצמן (אז שר לענייני מיעוטים, בממשלת האחדות הלאומית בראשות שמעון פרס), גם יוזמתו של השר משה ארנס (אז שר לענייני ערבים בממשלת האחדות הלאומית בראשות יצחק שמיר), ראש ממשלת האחדות יצחק שמיר דאג להכשיל כל יוזמת פתרון, בעיקר מטעמים קואליציוניים בממשלתו.
לראשונה קייטנה של בני העקורים על אדמת כפרם:
מאז קיץ 1987 ובכל קיץ מאז, מתקיימת קייטנה לבני כפר בירעם מכל רחבי הארץ, על אדמת כפרם, בצל הכנסייה ובין הריסות בתיהם.
יצחק רבין מרכיב ממשלה בראשותו:
ב 1992 הרכיב יצחק רבין יו"ר מפלגת העבודה ממשלה בראשותו, הקואליציה כללה את סיעת "מרצ" ונתמכה ע"י גוש תומך של חברי כנסת ערבים. סיעת מרצ דרשה בהסכם הקואליציוני לדון מחדש בבעיית העקורים, גם ה"סיעות הערביות" אשר היוו גוש תומך, ביקשו לדון מחדש בבעיה והגישו הצעות חוק להחזרת העקורים.

ביולי 1993 הגישה וועדת חוק-חוקה ומשפט בכנסת בראשות ח"כ דדי צוקר מסיעת מרצ, הצעת חוק לקריאה טרומית, הקוראת להחזרת עקורי בירעם ואיקרת לכפריהם.
הקמת וועדת שרים "וועדת ליבאי" לדון בהחזרת העקורים:
ב 7/11/1993 הקימה ממשלת רבין ועדת שרים "ועדת ליבאי" בראשות שר המשפטים דוד ליבאי, והיא כללה: שר החינוך אמנון רובינשטיין, שר הבינוי והשיכון בנימין בן אליעזר, שר החקלאות יעקב צור וסגן שר הביטחון (רב אלוף) מרדכי גור.
הוועדה נתבקשה לדון בבעיית העקורים ולהגיש המלצותיה עד 31/3/1994.
פסטיבל "אל- אלקנאטר" בכפר בירעם:
בין השנים 1994-1997 הקימה קבוצת צעירים מבני העקורים, פסטיבל שנתי בקיץ בכפר, הפסטיבל התקיים על פני לילה אחת.
פרסום המלצות ועדת ליבאי:
ב 24/12/1995 פרסם שר המשפטים דוד ליבאי את המלצות הוועדה אשר עמד בראשה ונקראה על שמו. אפשר לחלק את ההמלצות לשני חלקים עיקריים, מבוא והמלצות:
החלק הראשון- מבוא: הוועדה מצהירה בזאת שהוסרו כל ההסתייגויות והאילוצים הביטחוניים שבהן השתמשו השלטונות כדי למנוע חזרת העקורים לכפריהם. הוועדה השאירה על כנה את ההחלטה של הממשלה משנת 1953 בנושא הפקעת אדמות כפר בירעם.
החלק השני – המלצות:

תושב ישראל שביום 6 בנובמבר 1948 היה ראש בית אב, תושב הכפר בירעם, ובאותו מועד היה ראש בית אב בכפר ובעל מבנה מגורים בשטח הבנוי בכפר, יהיה זכאי לזכות מגורים שתוקנה לו ולשנים מצאצאיו בישוב הקהילתי בירעם (המלצות ועדת ליבאי, סעיף 8 (א) עמ' 4).
הוועדה הועידה שטח של כ- 600 דונם שיוקצו להקמת בירעם (השטח הנ"ל הוא חלק מזערי (5%) מתוך אדמות כפר בירעם שהופקעו ב 1953).
זכות המגורים תוקנה בכפוף לחתימה על כתב ויתור סופי ומוחלט והיא תעשה על ידי הקצאת מגרש בחכירה לדורות, לבניה עצמית בשטח של 500 מטר, שעליו ניתן לבנות מבנה בן שלוש קומות לשלוש יחידות מגורים. (המלצות ועדת ליבאי, סעיף 8 (ג), עמ' 5).
מי שהיה בעל מקרקעין שאינם למגורים.... זכאי לפיצויים על פי טבלת המחירים הנהוגה במנהל מקרקעי ישראל לגבי כפרים אלה ותביעה בעניין זה תוגש למנהל מקרקעי ישראל. (המלצות ועדת ליבאי, סעיף 8 (ה), עמ' 5).

ממשלה חדשה וועדות שרים חדשות:
לאחר הרכבת ממשלת נתניהו ב 1996, מינה ראש הממשלה את השרים: צחי הנגבי בהיותו שר המשפטים ואת השר משה קצב בהיותו שר לענייני ערבים, לדון בבעיית העקורים ולהגיש לו הצעות לפתרון.
ועדת שרים בראשות השר הנגבי:
ב 1.6.1997 ערך שר המשפטים צחי הנגבי ביקור בשני הכפרים – בירעם ואיקרת - ונפגש עם שני הוועדים והבטיח להגיש את המלצותיו תוך ארבעה חודשים.
הוועדה נקטה במדיניות הסחבת האופיינית של הממשלות הקודמות.
נציגי עקורי איקרת פנו לבג"ץ (ב 5/2/1997) והגישו עתירה (מס' 97/840) בבקשה לחייב את הממשלה להחזיר את העקורים לכפרם, ולחייב את הממשלה ליישום את ההמלצות של וועדת ליבאי להחזיר את עקורי איקרת.
עתירה חדשה וסחבת אינסופית:
במרץ 1998 נדרשה הממשלה להשיב על העתירה שהגיש עו"ד פלדמן בשם נציגי עקורי כפר איקרת, וזאת תוך 90 יום.
באפריל 1998, חובר מתחם הכנסייה בכפר בירעם לרשת החשמל הארצית של חברת החשמל, אירוע שאין דומה לו בכל חלקי הארץ שכפר או מקום דומה או במצב בירעם שחובר לרשת הארצית.

ב 1/7/1998 העניק בג"ץ לממשלה אורכה של 90 יום נוספים להשיב על עתירת נציגי עקורי איקרת.
ממשלת אהוד ברק 1999-2001 - ועדת שרים בראשות שר המשפטים יוסי ביילין:
ב 2/1/2000 מונתה ועדת שרים חדשה מורכבת מ 9 שרים בראשות שר המשפטים יוסי ביילין, לדון בנושא ולמצוא פתרון .
ב 7/2/2000 נפגש ועד עקורי כפר בירעם עם וועדת השרים, בפגישה זו הבהיר השר ביילין לנציגי העקורים, שההמלצות שהוא יגיש בבוא הזמן יתבססו על המלצות "ועדת ליבאי" משנת 1995 ואין לו כוונה לפתוח את תיק העקורים מהעבר הרחוק יותר (מלפני 1995).

ב 14/3/2000 ביקרו חברי ועדת השרים בשני הכפרים ושמעו סקירה היסטורית מקיפה על בעיית העקורים מאז פינוי הכפרים, כמן כן שמעו הסבר על אפשרות להקים מחדש שני הכפרים – כל כפר בנפרד ועל האדמות ההיסטוריות של אותו כפר, כישוב לכל דבר, שהוא יכול לקיים יחסי גומלין עם שאר יישובי האזור, וכחלק מהנוף החברתי כלכלי של הגליל, ולא "כפר שינה – ישוב קהילתי" המשמש ללינה בלבד, והמיועד למספר מוגבל של משפחות, ושימוקם על פני שטח מוגבל, ועל אדמות מדינה "חכירה לדורות", כפי שהמליצה ועדת ליבאי בעבר (1995), וכי בהקמת הכפר ובחזרת בניו לחיות בו, תצמח תועלת לכלל תושבי האזור.
האפיפיור יוחנן פאולוס השני דורש החזרת העקורים:
ב 24/3/2000 ביקר האפיפיור – יוחנן פאולוס השני - בארץ ונפגש עם ראש הממשלה, אהוד ברק, בהר האושר בטבריה. האפיפיור דרש מראש הממשלה להגיע לפתרון צודק והוגן לבעיית עקורי בירעם ואיקרת, ראש הממשלה ברק הבטיח לאפיפיור לדון מחדש בתיק זה.
qourazem1
ממשלת ישראל ב 2001 מאמצת את החלטת הממשלה משנת 1972:
ב 10/10/2001 הקבינט - מונח המתייחס לממשלה מוקטנת המורכבת משרי מפתח בממשלה כולה- בממשלה, בראשות אריאל שרון, מחליט על הגשת תשובה לעתירת עקורי איקרת בזן הלשון "הממשלה מאמצת את החלטת הממשלה משנת 1972 (החלטה מס' 803) ומתנגדת להחזרת העקורים, וזאת מאותו חשש שהתעורר אז והוא התקדים".

בכך מחזירה ממשלת ישראל בשנת 2001 את הגלגל אחורה להחלטת הממשלה משנת 1972 !!!!!
בג"צ דוחה נימוקי "הביטחון והתקדים" של הממשלה:
ב 25/11/2001, בג"ץ דוחה את נימוקי הממשלה לא להחזיר את העקורים, (הביטחון והתקדים) משום שהממשלה אמורה להתייחס לדרישות העקורים כאל דרישות אזרחים במדינה, והיא נדרשת להגיש תוך 90 יום, "תכנית מפורטת לפתרון אשר היא מציעה לעקורים". תשובה ועמדה מכובדת וצודקת של בית המשפט, אילו היה בית המשפט ממשיך לעמוד על זה.
ממשלת ישראל: פיצויים כספיים עבור אדמות ובתי העקורים.

בפברואר 2002 הגישה הממשלה לבג"ץ הצעה לפתרון בעיית עקורי איקרת בהתאם לבקשת בית המשפט. ההצעה הייתה מבוססת על תשלום פיצויים כספיים לבעלי האדמות בכפרם והוא 560 אלף ₪ תמורת דונם קרקע בשטח הבנוי של הכפר בטרם העקירה. עקורי בירעם דחו את ההצעה (על אף שלא הופנתה אליהם, וגם לא היו צד בעתירה), והם עומדים על זכויותיהם הבסיסיות והטבעיות לחזור לכפרם, לבתיהם ולאדמותיהם, בעיקר ובמיוחד כאשר אדמותיהם משמשות כמרעה לפרות שאינן.
ב 13/5/2002 דחה בג"ץ את טענת הממשלה שאדמות הכפר נמצאות בשימוש וכי אי אפשר להחזיר את האדמות לעקורי איקרת, אשר עתרו נגד הממשלה. בג"ץ נתן אורכה לממשלה כדי להגיש הוכחות מספקות שהאדמות בשימוש.
החלטה בג"צ הופכת את הקערה על פיה.
ב 26/6/2003 החליטה שופטת בית הדין הגבוה לצדק, דליה דורנר, ובהסכמת השופטת אילה פרוקצ'יה, והשופט בדימוס יצחק אנגלרד, ההחלטה הבאה, ובה:

אין יסוד לתביעת העותרים שיש לבטל את מתן אדמותיהם לרשות הפיתוח.
אין סיבה לחייב את הרשות המבצעת, לייעד שטחים למגורי העותרים באזור אשר אבותיהם נעקרו מהם, אבל הסעד שהינם זכאים לו, - והוא מתאים ועונה לעקרון השוויון – הוא פיצויים, בכסף או בקרקע.

השופטת דורנר כותבת: "מסקנתי היא, אפוא, כי בכפיפות לחובת הרשות לבטל את צוי-הסגירה, יש לדחות את העתירה".
"כך הוא לעת הזאת. שכן, סבורה אני שאותו חוב של כבוד של המדינה – כפי שכונה בדו"ח ועדת ליבאי – שנוצר עקב הבטחות חוזרות ונשנות של הרשויות לדורות של עקורים, אזרחים נאמנים למדינת ישראל, נותר בעינו. ראוי הוא אם-כן – אם יחול שינוי במצב המדיני – לשקול פתרון אחר, שיאפשר לעותרים להתיישב באותו אזור".

פסיקת בג"ץ ברוח עמדת הממשלה !!!!: פסיקת בג"ץ, גם הפעם אכזבה את העקורים, על אף עמדת האהדה של שופטי בג"ץ הדוחה את עמדות "ותירוצי" הממשלה כפי שהופיעו בדיונים קודמים של המשפט, חזרו שופטי בג"ץ ואימצו את עמדות "ותירוצי" הממשלה, והפעם גם כשהסירוב הממשלתי לא נתמך בנושא הביטחון שהיה תמיד "הכוכב" שבו תירצה המדינה את סירובה להחזרת העקורים מאז 1948 ועד 1972, גם לא התירוץ הישן חדש שכיכב מאז 1972 ועד 1995 "התקדים", גם לא הטיעון של "אין מספיק קרקע ליישב את העקורים" – בל נשכח שהאדמות הן שטחי מרעה לעדרי בקר מקודשים, שאינם קיימים", אלא בשל המצב המדיני"??? {אם יחול שינוי במצב המדיני} (החלטת בג"ץ 840/97 מיום 26/6/2003 ).
גם אם "המצב המדיני" ישתנה במזרח התיכון, וגם שהעולם כולו יכיר בכך, אנו חוששים שהעמדה של המנהיג המדיני ורשויות המשפט ואחרים....תהיה כך "מצטערים, הזמן עבר, וכבר מאוחר מדי, וכי איננו מצליחים להבין מה עבר בראשו של בית המשפט/השלטון כאשר הבטיחו לכם מה שהבטיחו".
וכך בא "שער התקווה" שהשאיר בג"ץ, לייפות את פני המשפט ואפילו את פני מערכת אשר כשלה בלהחזיר את הזכויות לבעליהן ונכשלה גם בלהגן על האזרח מהתעמרות השלטון.
ניסיון להקים ועד עקורים חדש לבני בירעם:
ועד עקורי בירעם קרא לאסיפה ב 3/3/2007 ברחבת הכנסייה בבירעם אשר כללה ועד העקורים המכהן, ועדת הביקורת, חברי המועצה המייעצת, לדון באפשרות להקמת ועד חדש לעקורי בירעם. הנוכחים לא הצליחו להגיע להסכמה לגבי שיטה להקמת ועד חדש.

ב 3/12/2008 פרסם הועד הודעה, בה הוא קורא להקים ועדת בחירות אשר תעסוק בארגון הבחירות הבאות לוועד חדש. כן קראה להוספת מספר אנשים לוועד המכהן, שיהפוך לוועד זמני עד בחירת וועד חדש.
ב 1/2/2009 פרסם ועד העקורים הודעה בה הוא מודיע על כוונתו להכריז על בחירות לוועד החדש. ההכרזה קראה:

להקמת ועדת בחירות להכין ולבצע בחירות לוועד חדש.
לצירוף מספר אנשים מבני בירעם לוועד המכהן, שיהפוך לוועד זמני עד לבחירות. מטרת צירוף מספר אנשים לוועד המכהן הייתה כדי להתכונן לקבלת האפיפיור בינדקטוס ה-16 בחודש מאי 2009

מינוי יו"ר ועדת בחירות:
ב 6/4/2009 מינה ועד עקורי בירעם, את מר גיריס חנא יעקוב ליו"ר ועדת הבחירות (ועדת הבחירות השנייה), והוא נתבקש להקים ועדת בחירות רחבה ככל שניתן להכין ולהוציא לפועל את הבחירות הבאות.

ועדת הבחירות כללה לקראת סיום הפעילות שלה את: גיריס חנא יעקוב, אשרף נביל סוסאן, ראני גיריס חלול, כמיל גיריס גיריס, אדואר סמי זכנון, אמיר גיריס מחול, שריף עפיף מטאנס, אמילי תופיק זכנון, נידאל אדואר גיריס, סעיד אנטאנס דכואר, וסאם גיריס דייב, שרבל נאסיף מחול, גורג ריאד גנטוס, בשיר נמר זכנון, אמיר גיריס חלול, באסם מארון מחול, אליאס עיד יעקוב, אמיר חכמאת מחול, חלא מכרם חלול.
יום הבחירות:
ב 23/1/2010 התקיימו הבחירות לוועד, שהורכב מ 11 חברים (הראשונים ברשימת הנבחרים). מס' המצביעים היה 1355 מבני בירעם (73%), היו תיבות הצבעה קבועות ב: גוש חלב ובחיפה, ותיבות ניידות ב: כפר מכר, עכו, נצרת וירושלים.
מספר המועמדים היה 29 מועמדות ומועמדים. בהתאם לתוצאות הורכב הועד מ: כאמל יעקוב, סובחי מחול, נזיה יעקוב, דייב מארון, נאהדה זהרה, אליאס גיריס, עפיף אברהים, שאדי חלול, מארון סוסאן, אדואר גיריס, מאלכ איוב.
העברת המשמרת:

ב 23/2/2010 בחסות כבוד הבישוף בולוס סיאח, ובהשתתפות מאות מבני בירעם, אשר השתתפו בתפילה בכנסיית כפר בירעם לרגל חג הקדוש מארון, הוכרז על הועד החדש ועל יציאה לדרך.
קהילת בירעם, ככל הקהילות המארוניות:
ב 1/4/2010 הכריז כבוד הבישוף בולוס סייאח, בישוף חיפה וארץ הקודש למארונים, על הקמת קהילה שתקרא – קהילת אל סיידה כפר בירעם- שתהיה קהילה עצמאית אחות לשאר הקהילות המארוניות בארץ הקודש ובעולם הנוצרי כולו. כבוד הבישוף מינה לכומר קהילת אלסיידה – כפר בירעם את האב סאמר זכנון.